רונית הכט

ההיגיון אומר שצריך להיות כאן יותר, בחיים האלה…

מכניסים אותנו לחדר הראשון ומציידים אותנו לדרך. אוכל, בגדים, קורת גג. תחזוקה בסיסית. ואנחנו, שלא יודעים שיש עוד חדרים, מוצאים את עצמנו מתרוצצים בניסיונות נואשים לחפש משמעות. מחפשים שפע. יש לנו הכל ואנחנו בתחושה תמידית של חוסר.

הופכים את התחזוקה הבסיסית לריאליטי של חיינו. מייצרים תחרויות מגוחכות.

מנצחים. מדיחים. משווקים. ממתגים. מחטבים. מזריקים. שואבים. צורכים. צורחים…

ומצלמים. כל הזמן מצלמים. ומעלים.

מעלים על מזבח האינסטגרם. מצפים למצוא שם איזה אלוהים נסתר. שייתן לנו אישור. שייתן משמעות לכל זה.

שמישהו יסביר לנו איך עוברים לחדר הבא. צריך שנמצא את הסיסמא. שהדלת תיפתח ונעבור למרחב של החיים האמיתיים. שנרגיש חיות. שהנפש תמצא מנוחה.

ואולי הסיסמא היא הסלוגן העתיק בעולם "ואהבת לרעך כמוך" זה כל כך רחוק ממה שקורה כאן. כל כך לא הגיוני, שדווקא בגלל זה יש פה פוטנציאל… אם רק נפענח את תכנית הפעולה. איך מגיעים לאהבה?!

מתחילה את החיפוש במבוא לחכמת הקבלה. הם אומרים שיש להם מפתח. מפתח ששוכב כבר הרבה מאוד שנים בכתבים העתיקים שצריך ללמוד לתרגם אותם לששפה שלנו ולנסות …