התפתחות בריאה של כל אורגניזם חי הוא הדינמיקה, השינויים שחלים בו.
ייצור סטטי איננו חי אלא דומם. הישות היהודית איננה דומם, אלא גוף חי ומתפתח.
היהודים הראשונים היו לוחמים ובעיקר קיימו את הכלל (שכולל הכל) "ואהבת לרעך כמוך" ובכך כבדו את קדושת האלוקות שרק הם סיגלו לעצמם, להבדיל מהעמים האחרים שהיו אז בעולם, שכולם היו עובדי אלילים.
מאז עברה היהדות עליות ומורדות, תרתי משמע:
– ירדו למצרים, עלו ממצרים
– בנו בית מקדש ראשון, נחרב בית המקדש הראשון
– ירדו לבבל, עלו מבבל (בשלב זה הפכה לפרס)
– בנו בית המקדש השני, נחרב בית המקדש השני
– ירדו לגלות רומי, ואחרי 2000 שנה עלו מתפוצות העולם למה שקרוי היום "מדינת ישראל"
בכל התהליכים האלה, היהדות עברה גלגולים ומהפכים.
היהודי הגלותי התקבץ בגטאות כבר בתקופת בבל. חיו אלה לצד אלה והקימו קהילות משגשגות ופוריות. שמרו אלה על אלה בעזרת אוצר שהיה רק להם: ערבות (עם ישראל ערבים זה לזה). בכל פינה אליה יגיע יהודי, גם היום, במיוחד אם צר לו, יחפש בית כנסת של הקהילה ושם איכשהו ידאגו לו לעזרה. כך היה תמיד. הסיבה: הרגשת הגורל המשותף, הרגשת הנוכריות בקרב העמים האחרים, השונות. זאת לא שונות של התנשאות, או תחושת עליונות – פשוט שונות. ידיעה פנימית שהם עתידים "להיוושע" ולחזור למקורם. תמיד העיניים נשואות אל ירושלים ובכל תקווה שנישאת ובכל תפילה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" וכמובן "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", מאות ואפילו אלפי שנים, שנה אחרי שנה.

אין לזה אח ורע בהיסטוריה של כל העמים יחדיו. וזה המתכון ששמר על הגחלת היהודית, במצבים שכל עם אחר היה נעלם מעל פני האדמה.
היהודי הגלותי גם לא רצה יותר מידי לבלוט. הוא נחבא אל הכלים, הוא פיתח סימנים חיצוניים כדי שהגויים ידעו שאין כאן לחצות את הגבולות. אתם שם, אנחנו פה. סנובים? לא. פשוט שומרים על ייחודיותם כי כך נקבע עוד טרם שהעם הזה בכלל נוצר. הוא עתיד להיות אאוטסיידר, הוא עתיד להיות שונה, הוא עתיד להתבדל ולהכין את עצמו בתהליך שיימשך אלפי שנים לתפקידו העתידי: לשרת את העולם. כדי שיוכל לשרת את העולם עליו להיות כח אחיד, כמו קן נמלים שנוהג אותו דבר בכל מקום בו נוצר, ולא משנה אם זה בהולנד או ביפן. נמלים, הן נמלים. וכל התהליכים והגלגולים האלה נועדו כדי להיטמע בגוים, אך לא להתבולל בתוכם. כדי ללמוד את צרכי הגויים, אך לא לסגל את צרכיהם לעצמם. כדי שיכירו אותם, אך לא ירצו להיות כמותם, כי רק מי שיש בו ניצוץ רוחני עתיק יומין, שניצת עוד בשחר הבריאה, יימשך להיות חלק מהעדה למודת הסבל הזאת. עדה שתמיד נעקרה מכל מקום בו רצתה להכות שורשים, כי לעדה הזאת אין טריטוריה, כי לעדה הזאת אסור להתקבע ולעמוד במקום. ואילו ארץ ישראל היא כנף הנחיתה וההמראה לכל יעד, אך לא הנחלה. נחלתה של העדה הזאת, טרם נראה, אך עתיד להתגלות.
אחד הגלגולים שהתפתח בהדרגה במשך כמה עשורים, יצר את היהדות החרדית, שהתכנסה התכסתה ואטמה שעריה ועיניה תחת עול הפחד להיחשף לעולם ההשכלה שהתחיל לנגוס בילדיה ולמשוך אותם מתוכה החוצה, אל עולם של התבוללות. הייתי אומרת שחוסר האמונה בנצח ישראל, כפי שעמד במשך אלפי השנים שקדמו, הוא שפעל כאן. היהודי שוכח לרוב שהוא חלק משרשרת ארוכה ולא החוליה שחיה ונושמת כאן ועכשיו בלבד. בכל מקום ובכל זמן, היהודי צריך לפעול לפי התכנית שידועה לו, עליו הוא לומד ואותה הוא משנן ב"חיידר" ובישיבות, ובבתי המדרש ובבתי הכנסת, בכל שולחן חג ובכל תפילה. כאן, היהודי הגלותי בנה לעצמו חומות הגנה – לא נשוב לארץ ישראל עד שיבוא המשיח. אך היהודי הגלותי שכח שהמשיח הוא לא אותה דמות שצוירה על ידי בעלי אמונות אחרות, כאיש עם גלימה לבנה הרכוב על חמור לבן שמגיח מאי שם ואיש אינו מכיר, ומביא את הבשורה.
ואם נחשוב על כך, אם זה היה הסיפור, לא היו כולאים איש כזה בבית משוגעים בלי היסוס? משהו כאן מתפספס. אך היהודי הגלותי שכח לחזור למקורותיו כדי לחקור את המהות של הדבר הזה שנקרא "משיח", שהוא איננו אדם אלא כח האיחוד שקיים בישראל בהתעוררות שלו, מקרב את כל חלקיו הפזורים למקום אחד ובעזרתו יוצר קהילה מאוחדת שיש בכוחה להתגבר על הכל, וכשהעולם כולו מסתכל עליה ויגיד – גם אנחנו רוצים להיות כמותכם! תלמדו אותנו איך עושים את זה!!, אז נהיה אור לגוים, מסוגלים לתקשר עם כל אותם עמים שפעם חיינו ביניהם, ולהעביר להם את סוד האהבה והערבות והברית הנצחית שהופכת את האנושות למשפחה, פשוט למשפחה. משפחה מורכבת מיחידים, שכל אחד שונה מהשני ברצונותיו, בתכונותיו, ביכולותיו, אבל עצם היותם משפחה הופך אותם למערכת מגובשת שכל חלקיה חשובים במידה שווה. זה מה שהיינו צריכים לעשות.
היהודי אינו קיים כיחיד, אלא רק כאשר הוא מתקיים כיחיד בתוך כלל ישראל. מחוץ לכלל ישראל, "יהודי" זה רק שם, תווית, זהות חסרת תוכן, יעוד או משמעות.
כל מי שנפלט מאותה יהדות חרדית אל עולם הנאורות האקדמית, מצא עצמו סולד מכל מה שמסמל את היהדות הדתית ורצה לנער את עצמו מהלבוש של היהדות הגלותית והמעיקה הזאת. אבל בדרך זרק את התינוק יחד עם מי האמבטיה. חיי הדתיות, אינם בהכרח חיי היהדות. והבלבול הזה שבין "להיות יהודי שווה ערך להיות דתי, אז אני לא דתי ולכן אני לא יהודי", לבין "אני רק משתייך לתרבות היהודית", שוב יצר את המחנות שראינו בכל ההיסטוריה של העם הזה, שבעקבותיהן נחרבו חיים שוב ושוב. אילו ידעו שאין מה לחשוש, שיהודי הוא אותה אנרגיה דינמית ומתפתחת, שאינה יכולה לזנוח, גם אם תרצה, את הבסיס שיצר אותה – ועובדה היא, שגם אותם יהודים שרחקו מה"חיידר" ומספרי הקודש ונהרו אל ספרי הפילוסופיה המערבית, עדיין נותרו יהודים, וכך גם היום – אז לא היו צריכים להסתגר בתוך עצמם ודווקא היו יכולים לשמוח על ההזדמנות שנקרתה בדרכם לשמש כ"עם הספר" בכל מקום שאליו פנו. הנאורות של אז הפכה לסלבריטאיות של היום, כי ככה זה כשהעולם משתנה והגיבורים מתחלפים, וגם בעולם חילוני לחלוטין, היהודים מצאו את המקום להגדיר עצמם ככאלה, ולהיות שונים מהשאר, גם אם בעצמם נוהגים כמו השאר. וכך גם בוב דילן חגג לבנו את בר המצווה בכותל בירושלים, ומייקל דאגלס יושב לתמונה משפחתית עטוף בטלית עם אביו קירק דאגלס ובנו שחגג אף הוא את בר המצווה. הכל סימנים חיצוניים, אך הניצוץ היהודי הזה, לא נעלם מנשמתם וגאה להרים את ראשו.

לחלק ב —->>>>